כשאנחנו מסתכלים על הגוף הזה, אנחנו רואים שהוא נע.
הוא נע בחלל.
פוגש אנשים, לא פוגש אנשים.
יוצא מהבית, נכנס אל הבית, נח, מדבר. שותק.
זה הכל תנועה מסויימת של הגוף, וגם כשאנחנו באופן יחסי לא זזים,
יש כמובן תנועה פנימית שהיא לא מבוטלת.
ומה שמדהים, שהגוף הזה, אם אנחנו מסירים מעליו את כל העולם החיצוני
אנחנו בעצם רואים תנועה.
תנועה של הגוף.

מה שקורה זה שנוספים לתנועה הזו הרבה מאוד סיפורים.
למה הולכים?
ולאיפה הולכים?
וכי ככה. וכי ככה.

ופשוט הרבה מאוד סיפורים נוספים על התנועה הזו, שהיא בעצם תנועה
מאוד תמימה ופשוטה וסקרנית ושהיא
יודעת את המסלול שלה,
יודעת לאן היא הולכת,
יודעת את מי היא צריכה לפגוש,
יודעת מתי היא צריכה לדבר, ומתי היא צריכה לשתוק

והגוף יודע את זה.

העניין הוא שיש פה עוד נדבך, שזה הנדבך של המחשבה,
שהיא מנתחת ומנתבת ומספרת סיפור על מה צריך להיות
ואיך צריך להיות וכמה ולמה ועם מי, וזה מסבך ומעיק ומה שזה לא יהיה,
כל המילים האלה שנבחר, בעצם יוצר התנגדות בתנועה הכל כך פשוטה
שהגוף יודע לעשות אותה לבד.
יש לה מכניקה כמו כל דבר בקיום הזה, יש לו דרך להתקיים ולהיות פה,
דרך ייחודית כמו כל פרח שפורח, כמו כל דבר שנוצר ונעלם.

וגם ככה זה במערכות יחסים.

במערכות יחסים אנחנו מתקרבים ואנחנו מתרחקים.
אין לזה באמת סיבה.
זאת אומרת, יש למחשבה סיבה, והיא מספרת על זה כל מיני רעיונות ואגדות,
אבל בעצם הגוף, הוא, יש לו את התזמון שלו,
ואין לנו מושג למה אנחנו פוגשים בן אדם,
ואין לנו מושג למה אנחנו לא פוגשים בן אדם
ולמה אנחנו עושים משהו או לא עושים משהו.

אולי בדיעבד, כשהכל ייגמר ושהמוות יהיה ככה ממש קרוב לאף,
אז יהיה איזה ניצוץ של הבנה של מה בדיוק הלך פה,
ואולי לא, וזה אולי לא כל כך משנה.

מה
שמשנה זו עבורי החוויה של מה שחווים ביומיום,
וההתרגשות של הגוף,
מה שהוא מגלה.

העיצוב האנושי.
אני לא יודע מדיטציה.

הזמן ליצור קשר?
אם כן, מוזמנים לעשות כן במייל y@idontknow.eu 
תודה על התנועה.
תודה על הריקוד.